זכות השיבה

פעם היתה זאת "האמנה הפלסטינית" הנוראית. לא חשוב שמעט מאוד פלסטינים קראו אי-פעם מיסמך אומלל זה, ועוד פחות זכרו את תוכנו. הכרחנו את הפלסטינים לבטל את סעיפיו בטכס חגיגי. מי בכלל זוכר זאת היום? אך מאז שאותו דחליל הוסר, נוצר הצורך בתחליף.

הדחליל החדש הוא "זכות השיבה". לא כבעייה ממשית, שיש לטפל בה בכלים רציונליים, אלא כמיפלצת המסמרת את שיער ראשנו. הנה מתגלה שוב מזימת הערבים! הם רוצים לחסל את ישראל באמצעות הדבר הזה! רוצים לזרוק אותנו לים!

זכות-השיבה פערה מחדש את התהום, שנראתה כאילו הצטמקה לכדי סדק. שוב אנחנו נחרדים. סוף המדינה! סוף חזון הדורות! שואה שניה!

נדמה שמעל לתהום הזאת אין גשר. הערבים דורשים שכל הפליטים הפלסטינים, עד האחרון שבהם, יחזרו לבתיהם ולאדמתם. הישראלים מתנגדים בחירוף-נפש לשיבתו אף של פליט פלסטיני אחד. בשני הצדדים: הכל או לא כלום. הלך השלום.

בשורות הבאות אנסה להראות שהדחליל איננו אלא דחליל, שגם בעיה כאובה זו ניתנת לפיתרון, שתיתכן פשרה הוגנת העשויה להוביל דווקא להתפייסות ההיסטורית המיוחלת.

התנועה הלאומית הפלסטינית ביטאה את שאיפותיהם של בני הארץ הערביים לחרות לאומית ולעצמאות. היא התנגדה, כמובן, בכל כוחה לחדירת עם אחר למולדת שלה. כפי שכתב בשעתו זאב ז'בוטינסקי, כל עם אחר היה נוהג בדיוק כמותו.

בלי הבנת המהות הזאת של הסיכסוך לא תיתכן הבנה של המאורעות שהביאו ליצירת הבעיה.

במילחמת 1948 הגיעה ההתנגשות ההיסטורית לשיאה.

ערב המילחמה חיו בפלשתינה כ1,200,000- ערבים, ומיספר היהודים הגיע ל635,000-. במהלך המילחמה, שבה פתח הצד הערבי כדי לסכל את תכנית החלוקה, נעקרו כ750- אלף ערבים, יותר ממחצית העם הפלסטיני. חלקם גורשו בכוח על-ידי הצבא הישראלי הכובש, חלקם ברחו כאשר הקרבות הגיעו לסף ביתם, כדרכם של אזרחים בכל מילחמה.

מילחמת 1948 היתה מאבק אתני, בדומה למילחמת בוסניה ומילחמות דומות. במילחמה מסוג זה, משתדל כל עם להקים מדינה אתנית בחלק גדול ככל האפשר של הארץ, על-ידי כיבוש מירב השטחים כשהם ריקים מבני העם האחר. למען הצדק ההיסטורי יש לציין שגם הצד הערבי נקט אותה השיטה, ובשטחים המעטים שהצליח לכבוש (ירושלים העתיקה, גוש עציון) לא הושארו יהודים בבתיהם.

במילחמת 1967 חזר התהליך על עצמו באופן חלקי. מאות אלפי פלסטינים גורשו בכוח ובאיומים מהאזורים שבקרבת הירדן (בעיקר ממחנות הפליטים הענקיים ליד יריחו) ומהערים שבקירבת הקו הירוק (אזורי טולכרם, קלקיליה ולטרון.)

לפי הסטטיסטיקה הרשמית של האו"ם מגיע כיום מיספר הפליטים הפלסטיניים וצאצאיהם ל3.7- מיליון, מיספר סביר לאור הריבוי הטבעי העצום של ציבור זה. רובם המכריע פזורים בארצות הגובלות בישראל, ובכללן הגדה המערבית ורצועת-עזה.

בצד הישראלי מעוררת בעית הפליטים פחדים תהומיים, שמקורם בימים הראשונים שאחרי מילחמת 1948. מיספר היהודים במדינה החדשה לא הגיע אז עדיין למיליון. עצם הרעיון, ש750- אלף פלסטינים יחזרו לשטח המדינה ויציפו אותה כמבול, עורר חרדה נוראה.

תמונה אפוקליפטית זו הפכה לקיבעון בנפש הקולקטיבית. גם היום, כאשר הנתונים הדמוגרפיים שונים לגמרי, היא מרחפת על כל ויכוח בנושא זה. היא משותפת לאנשי "שמאל" ולאנשי הימין הקיצוני. די להזכיר את בעיית הפליטים כדי שסופר כמו עמוס עוז יגיב כמו אריאל שרון, ו"היסטוריון חדש" כמו בני מוריס יזדעק כמו חסידי המיתוסים הישנים.

לכן אין זה פלא שעם העלאת הבעיה מחדש מזדעזעים חלקים גדולים של "מחנה השלום" הישראלי עד למעמקי נפשם. "חשבנו שאין כבר בעיה כזאת," אומרים רבים בזעם, ומאשימים את הפלסטינים בהונאה, כאילו הם מציגים לפתע דרישה מסמרת-שיער, בעוד שעד כה דובר רק על בעיות "פשוטות", כמו הקמת מדינה פלסטינית, גבולות והתנחלויות.

הדבר מעיד על חוסר-הבנה מדהים. זכות-השיבה מבטאת את לב-ליבו של האתוס הלאומי הפלסטיני. היא מקפלת בתוכה את זיכרונות ה"נכבה", האסון הפלסטיני של 1948, ואת כל תחושת העוול ההיסטורי שנגרם לעם הפלסטיני. מי שמתעלם מתחושת-העוול הזאת אינו יכול להבין את מהות המאבק הפלסטיני מאז ועד היום.

כל מי שרצה באמת להביא לשלום ולהתפייסות בין שני העמים ידע שבעיית-הפליטים רובצת לפתחנו, כמו אריה ישן העשוי להתעורר בכל רגע. התיקווה היתה שניתן לדחות את הרגע הזה עד ששאר הבעיות ימצאו את פיתרונן, כך ששני הצדדים יוכלו לגשת לריפוי פצע זה באווירה רגועה יותר, ואחרי שנוצרה כבר מידה רבה של אמון הדדי המאפשר גישה רציונלית. גם הצהרת העקרונות של אוסלו מספטמבר 1993 לא התעלמה מהבעיה, אבל דחתה אותה למשא-ומתן על הסכמי-הקבע.

האיש שהפך את הקערה הזאת על פיה הוא אהוד ברק. הוא נתן לאריה הישן בעיטה בצלעות. בתערובת האופיינית של שחצנות, בורות, קלות-דעת וזילזול בערבים חשב שיוכל להביא את הפלסטינים לוויתור על זכות-השיבה. לכן העלה את הדרישה שהפלסטינים יחתמו על הצהרת-עקרונות חדשה, שבה יודיעו על "סוף הסיכסוך".

עכשיו אין מנוס מהתמודדות אמיצה עם בעיה זו.

לבעיית-הפליטים יש כמה וכמה רבדים, חלקם עקרוניים ואידיאולוגיים, חלקם מעשיים. מן הראוי לענות קודם כל על התביעה האידיאולוגית.

ישראל צריכה להכיר באחריותה ההיסטורית להיווצרות הבעייה. כדי לעזור לריפוי הפצע, צריכה הכרה זו להיות בפה מלא.

יש להכיר בעובדה שהיווצרות הבעיה היא תוצאה של הגשמת שאיפתה של התנועה הציונית לתקומה לאומית בארץ. כן יש להודות בכך שלפחות חלק מהפליטים גורשו בכוח מבתיהם אחרי שוך הקרבות, ושלא ניתן להם לחזור לבתיהם.

אני יכול לתאר לעצמי מעמד דרמתי, שבו יתנצל נשיא המדינה או ראש-ממשלתה בפני העם הפלסטיני על העוול שנגרם לו במהלך הגשמתו של החזון הציוני, תוך הדגשה שהיה זה בעיקרו חזון לשיחרור לאומי ולהצלת מיליונים מן האסון היהודי באירופה.

הייתי מרחיק לכת ומעלה את ההצעה להקים "ועדת אמת", המורכבת מהיסטוריונים פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים, כדי לחקור את מאורעות 1948 ו1967- ולהגיש דו"ח מקיף ומוסכם, שייכלל להבא בספרי-הלימוד של ישראל ופלסטין כאחת.

זכות-השיבה היא זכות אנושית בסיסית, ואין להתכחש לה בימינו.

רק באחרונה ניהלה הקהילה הבינלאומית מילחמה נגד סרביה, כדי להבטיח את זכות-השיבה של הקוסוברים לבתיהם. אמנם, גרמניה ויתרה על זכות-השיבה של הגרמנים שגורשו מפרוסיה המיזרחית, פולין וצ'כיה, אבל הדבר נבע מתחושת-האשמה העמוקה והמוצדקת של העם הגרמני בעיקבות הפשעים הנוראים של הנאצים. הטענה הישראלית ש"הערבים התחילו במילחמה" אינה רלוונטית בהקשר זה, מכיוון שטענות מסוג זה מושמעות בכל מילחמה.

אני מציע שמדינת-ישראל תכיר ע ק ר ו נ י ת בזכות-השיבה, תוך ציון שהגשמת העיקרון יבוא בדרך של משא-ומתן והסכמה.

אחרי שהצד האידיאולוגי והעקרוני יבוא על סיפוקו, ניתן יהיה לגשת לדיון בצד המעשי של הבעיה.

פיתרון בעיית-הפליטים יבוא בעת ובעונה אחת עם הקמתה של מדינת-פלסטין.

לכן, הצעד הראשון בדרך לפיתרון הוא הענקת האזרחות הפלסטינית לכל פליט פלסטיני באשר הוא שם, אם המדינה הפלסטינית תחליט על כך.

בשביל הפליטים, זהו צעד בעל חשיבות עצומה, לא רק מבחינה סמלית, אלא גם מבחינה מעשית. מפלסטינים רבים, הסובלים מחוסר-אזרחות, נמנעת בכלל האפשרות לעבור מארץ לארץ, ולכל האחרים כרוך המעבר תמיד בסבל, השפלה והטרדה.

קבלת אזרחות תשפר ללא-הכר את מצבם של הפליטים במקומות כמו לבנון, שם הם חשופים לסכנות חמורות, ותתרום תרומה גדולה לנורמליזציה של מעמדם.

זכות זו היא אישית. בעוד שההכרה בעקרונות היא בתחום הכלל הפלסטיני, ההגשמה המעשית היא בתחום הפרט הפלסטיני. כדי שיוכל להחליט, עליו לדעת היטב את הזכויות העומדות לו: איזה סכום ישולם למי שאינו רוצה לשוב ומה טיב האפשרויות העומדות לפני מי שבוחר בשיבה.

כל פליט זכאי לפיצויים על הרכוש שהשאיר מאחוריו כאשר נעקר, וכן על אובדן הזדמנויות ועוד ועוד. מבלי להשוות בצורה כלשהי את הנכבה לשואה, יש ללמוד משיטת הפיצויים ששילמו הגרמנים ליהודים. הדבר יאפשר לכל פליט להחליט מה טוב לו ולבני מישפחתו.

הפיצויים, שבוודאי יסתכמו בסכומים גדולים, ישולמו מקרן בינלאומית, שכל המדינות העשירות צריכות להשתתף בה. הפלסטינים בוודאי יכולים לדרוש זאת מחברות האו"ם, שהצביעו ב1947- בעד חלוקת הארץ, ושלא נקפו אצבע כדי למנוע את הטרגדיה של הפליטים.

בסיס הפשרה ההיסטורית בין ישראל ופלסטין הוא העיקרון של "שתי מדינות לשני עמים". מדינת-פלסטין אמורה לבטא את האישיות ההיסטורית של העם הפלסטיני-הערבי, ומדינת-ישראל אמורה לבטא את האישיות ההיסטורית של העם הישראלי-היהודי, אף שאזרחי-ישראל הערביים, המהווים כחמישית מכל אזרחי ישראל, צריכים להיות שותפים מלאים במדינה.

ברור ששיבת מיליוני פליטים פלסטיניים למדינת-ישראל היתה משנה לחלוטין את אופייה של מדינת-ישראל, בצורה הנוגדת את כוונת מייסדיה ומרבית אזרחיה. היא היתה מבטלת את העיקרון של "שתי מדינות לשני עמים", שעליו מבוססת גם התביעה להקמת מדינה פלסטינית.

מכל זה נובע שמרבית הפליטים הבוחרים בשיבה ימצאו את מקומם במדינת פלסטין. בהיותם אזרחים פלסטינים, יוכלו להקים שם את ביתם, בכפוף לחוקי המדינה והחלטות ממשלתה.

כדי לאפשר קליטה של ציבור גדול של שבים, לספק להם שיכון ומקורות-תעסוקה, תצטרך מדינת-פלסטין לקבל שילומים מתאימים מידי הקרן הבינלאומית ומישראל. בין השאר תעביר ישראל לפלסטין את ההתנחלויות, כשהן במצב תקין, אחרי החזרת המתנחלים לשטח ישראל. הסידורים לחלוקת המים בין ישראל ופלסטין, על בסיס שיוויוני ביחס למיספר הנפשות בכל מדינה, והטיפול בשאר משאבי הארץ צריכים להתאים לקליטה נרחבת זו.

אם הגבול בין פלסטין וישראל יהיה פתוח למעבר בני-אדם וסחורות, כפי שמתחייב מעיקרון הדו-קיום בין שתי המדינות בשלום ובשכנות טובה, יוכלו הפליטים-לשעבר, אזרחי פלסטין, למלא משאת-נפש ולבקר גם במקומות שבהם חיו אבותיהם.

זוהי הנקודה המעוררת את ההתנגדות העזה ביותר בישראל, עד כדי כך שאין אף מנהיג והוגה-דיעות אחד בישראל המעז להציע הצעה כזאת. ההתנגדות הקיצונית לכך קיימת בישראל הן בימין, הן בשמאל.

ואולם, החזרה מוגבלת כזאת היא השלמה הכרחית של ההכרה בעיקרון זכות-השיבה ושל קבלת האחריות למאורעות העבר. כפי שנראה מיד, ההתנגדות לכך היא בלתי-רציונלית ונובעת מהפחדים הישנים שאין להם עוד בסיס במציאות.

ממשלת-ישראל הציעה באחרונה להחזיר כמה אלפים (דובר על 3000) מדי שנה במיסגרת "איחוד מישפחות". זאת גישה מוטעית. דווקא החזרה הגלויה, במיסגרת זכות-השיבה, היא הדרושה כאקט סמלי של התפייסות.

איש אינו טוען שמדינת-ישראל, שקלטה זה עתה בהצלחה מיליון עולים מברית-המועצות לשעבר, אינה מסוגלת לקלוט כלכלית מיספר סביר של פליטים. הטענה היא כל-כולה אידיאולוגית-דמוגרפית: שהחזרת כל מיספר שהוא של פליטים תשנה את האופי הלאומי-הדמוגרפי של המדינה.

עד כמה טענה זו היא בלתי-רציונלית תוכיח העובדה שדווקא הימין בישראל תובע את סיפוח השכונות הערביות במיזרח ירושלים, ומוכן לשם כך להעניק אזרחות ישראלית לרבע מיליון הפלסטינים הגרים שם. הימין גם תובע לספח גושי-התנחלות גדולים, שבהם מצויים כמה וכמה כפרים פלסטיניים, מבלי שהפיכת רבבות התושבים הפלסטיניים לאזרחים ישראליים תדאיג אותו.

כדאי לזכור כי בשנת 1949 הציעה ישראל, על דעת דויד בן-גוריון ומשה שרת, להחזיר לארץ 100 אלף פליטים. יהיו המניעים של אותה הצעה כאשר יהיו, וגם אם היה זה טכסיס דיפלומטי, עצם ההצעה מהווה תקדים חשוב. ביחס למיספר האוכלוסיה היהודית של ישראל באותה שנה, מיספר זה שווה כיום ל800- אלף. ביחס למיספר הפליטים של אז, המיספר שווה עכשיו לחצי מיליון.

השאלה הקובעת היא: כמה ניתן להחזיר? המינימליסטים ידברו על 100 אלף, המקסימליסטים על חצי מיליון. אני עצמי דיברתי על מיכסה שנתית של 50 אלף, לתקופה של 10 שנים. אך זהו נושא למשא-ומתן, שצריך להתנהל ברוח טובה וברצון טוב, מתוך מגמה כנה להביא עניין כאוב זה לסיום מוצלח, תוך התחשבות בעובדה שמדובר על גורלם של בני-אדם חיים, הראויים לשיקום אחרי עשרות שנים של סבל.

בישראל יש כיום 1.1 מיליון אזרחים ערבים-פלסטינים. הגדלת מיספר זה ל1.3- או אף ל1.5- אינו משנה את התמונה הדמוגרפית מעיקרה, מה גם שהעליה היהודית נמשכת בקצב של יותר מ50- אלף לשנה.

הצעה זו מעוררת פחדים עמוקים בישראל. אפילו ההיסטוריון בני מוריס, שמילא תפקיד כה חשוב בחשיפת הגירוש, מוכן לקבל "אולי, טיפטוף של פליטים שיורשו לחזור לישראל - כמה אלפים, לא יותר". אני מודע לכך שההצעה רחוקה גם מלספק את תביעות הפלסטינים. אבל אני משוכנע כי רוב רובם של הפלסטינים יודעים שזהו המחיר ששני הצדדים צריכים לשלם כדי להשאיר מאחוריהם את העבר הכאוב ולהתפנות לבניית עתידם בשתי המדינות.

השלב הראשון יהיה, כמובן, השגת ההסכם לפיתרון הבעיה בין שני הצדדים. הלוואי ולא יהיה זה תהליך של התמקחות מרה, אלא משא-ומתן ברצון טוב, שבו יבינו שני הצדדים שפיתרון מוסכם של הבעיה ישים לא רק קץ לטראגדיה אנושית חמורה, אלא גם יפתח את הדרך לשלום-אמת.

השלב השני יהיה תהליך הבחירה. סוכנות בינלאומית תצטרך לוודא שכל מישפחת-פליטים תדע היטב מה הן זכויותיה, ומה האפשרויות שביניהן היא יכולה לבחור. הסוכנות תצטרך גם לוודא שכל מישפחה תוכל לבחור באופן חופשי, בלי לחץ. יהיה דרוש גם תהליך מסודר של רישום נכסים והגשת תביעות.

איש אינו מסוגל לנבא כעת כמה פליטים יבחרו בכל אחת מן האופציות. יש להניח כי רבים ירצו להישאר במקום מושבם הנוכחי, שם נישאו עם בנים ובנות מקומיים, הקימו עסקים והשתרשו בצורה אחרת, מה גם שהפיצויים ישפרו את מעמדם באופן ניכר. אחרים יעדיפו לחיות במדינה הפלסטינית, שבה ירגישו בבית מבחינה לאומית ותרבותית. אחרים ירצו לחזור לשטח ישראל, שם יהיו קרובים לכור-מחצבתם, אף שלא יוכלו לחזור לבתים שנהרסו ולכפרים שנמחקו מעל פני האדמה. אחרים לא ירצו לחיות במדינה שיש לה אופי לאומי ותרבותי שונה, אחרי שיראו את המציאות בה. בחירה אמיתית תוכל רק להיעשות אחרי שכל הנתונים יהיו ברורים, וגם אז יש לצפות שלא מעטים יחליטו בעד אופציה אחת וישנו אחר-כך את דעתם.

ברגע שהבעיה הלאומית הגדולה, סמל הרגשת-העוול הפלסטינית, תתפרק לבעיה אישית של מאות אלפי מישפחות, תעשה כל אחת את חשבונה ותחליט מה טוב בשבילה.

באותה עת יש להקים את הקרן הבינלאומית. הנסיון מוכיח שאין זה תפקיד קל, ושמדינות המבטיחות סכומים נדיבים למאמץ כזה אינן מזדרזות תמיד לקיים את הבטחתן.

השלב השלישי יהיה הביצוע, שידרוש בוודאי כמה שנים.

ברור שהפחד של ישראלים רבים מפני מין אסון-טבע, שיתרגש עליהם פיתאום, חסר כל בסיס. פיתרון הבעיה יהיה תהליך ממושך, מבוקר, סביר והגיוני.

אני מאמין שהתוכנית הזאת מספקת פיתרון מוסרי, צודק, מעשי ומוסכם.

שני הצדדים יקבלו אותו, בסופו של דבר, מפני שאין אחר. אין שלום בלי פיתרון בעיית הפליטים, וזהו הפיתרון היחידי ששני הצדדים יוכלו לחיות איתו.

יתכן שמעז ייצא מתוק. כאשר יעלו שני הצדדים על מסלול הפיתרון, וירגישו ששניהם ירוויחו וירווח להם, עשוי הדבר לקדם את ההתפייסות ביניהם. אם יישבו ביחד כדי למצוא פיתרונות יצירתיים ועשויים לעלות רעיונות מעניינים. למשל: מדוע לא להקים מחדש שניים-שלושה כפרים פלסטיניים, שנהרסו אחרי מילחמת 1948, והעומדים עדיין בשיממונם? הרבה דברים, הנראים כיום בלתי-אפשריים, יכולים לעלות על השולחן כאשר תשתנה האווירה בשני הצדדים.

אולי תתגשם אז הנבואה: אבן שמאסו הבונים היתה לראש פינה.